חברי הקבוצה, רובם ממרכז הארץ, פנו לסוכנות היהודית ונשלחו על ידה לראות כל מיני יישובים נטושים. אחד מהם היה על הר מצפה הימים. למרות שהמקום היה מוזנח, ללא כבישים, מספר בתים רעועים, ומשפחות בודדות הגרות במקום – הם ראו בעיני רוחם את הפוטנציאל הגלום בו, והתיישבו במקום.

בשנים הראשונות עסקו התושבים ב"עבודות יזומות" של הקרן הקיימת לישראל, וכך הפכו את ההר והכפר לירוקים ופורחים. את הכביש הפנימי הם קיבלו במתנה לשנת הבר-מצווה של המושב.

 לתושבים היה ברור, כי אין מגדלים במקום בעלי חיים בצורה מסחרית, והם לא הסכימו לקבל מהסוכנות היהודית לולים – התעסוקה העיקרית של מושבי ההר. התחליף הגיע למקום באופן טבעי לחלוטין. מכיוון שצפת והר כנען היו באותה תקופה מרכז התיירות הישראלי, היו הנוסעים לצפת צופים מבעד לחלונות האוטובוס ורואים את אמירים בדרכם. חלקם הגיעו למקום, וביקשו חדר ללינה. וכך עלה הרעיון, שנתמך על-ידי ח"כ ישראל גורי ז"ל (כן, אבא של חיים גורי), שהיה תושב אמירים ושימש כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת באותה עת.

בשנים 1961-2 הוקמו במקום ביתני הקייט הראשונים (מי שמע אז על המונח צימר?), והנופשים נקראו קייטנים, וכך הייתה אמירים למושב הראשון בארץ עם תיירות כפרית.

המקום הפך לאטרקטיבי ביותר הן לנופשים והן לחברים שהצטרפו אליו, הוא גדל והתפתח ומשמש כמקום ומקור להשראה.